אני רוצה להתייחס לפגיעה עצמית ולא, אני לא מדברת חס וחלילה על נסיונות אובדנות, אלא פגיעה עצמית שאנחנו עושים לעצמנו, ב״סיפורים״ שאנחנו מספרים לעצמנו, כשבדר״כ, זה קורה כדרך התמודדות כשאין לנו יכולות להתמודד איתם.
אז מה כן עושים?
את מירב (שם בדוי), אני פוגשת על המדרכה, בדרך לחנות במסויימת בקניון הקרוב, לא ראיתי אותה כבר המון זמן והחלטנו לשבת לכוס קפה ולהתעדכן מה קורה אחת אצל השניה בתקופה הזאת.
והאמת, שמירב די מאתגרת אותי ב״סיפורים״ שלה ואני, אוהבת אתגרים וכמו תמיד, גם לומדת מהם על עצמי.
מירב, חברת ילדות, כך ש״העבר״ שלה, בחלקו, נוגע לחוויות משותפות, כשתוך כדי שהיא מספרת אותן, אני שמה לב ל״סיפור חדש״ שהתחווט אצלה במוח, על ארוע בו הייתי שותפה לו גם.
אני מסתכלת על תנועות הגוף שלה והבעות הפנים שלה, תוך כדי שאני מקשיבה לה ואני מזהה שהיא אכן מאמינה לכל מה שיוצא לה מהפה.
אני לא מתקנת אותה, זה לא המקום שלי, אולם כשאני חוזרת הביתה, אני מרגישה שאולי עשיתי טעות, שאולי כן הייתי צריכה להגיד לה משהו, שכן אני שמתי לב ש״הסיפור החדש״ שלה, ממש לא נעים כזיכרון הילדות ואני מבינה בדיעבד, שהוא עדיין משפיע עליה, גם היום.
שבוע אחרי, אנחנו נפגשות במקרה (או שלא) ביישוב שלי, אני בדרך לזרוק זבל והיא עוברת לידי עם הרכב ועוצרת: ״יש לך זמן לעוד כוס קפה?״ – היא שואלת ואני, נענית לבקשה שלה, סקרנית מה יהיה לה הפעם לשתף.
״מעניין אותי איך יצאת מהעלאת הזכרונות שעשינו שבוע שעבר״ – היא מתחילה להגיד – ״היתה לי הרגשה שהיית קצת המומה מזה שאני זוכרת את האירועים שהיו בבהירות כזאת, מה, את לא זוכרת את מה שקרה?״ – היא שאלה…
הבנתי שהנה ההזדמנות לה חיכיתי ואמרתי לה בכנות שאני זוכרת, בבהירות רבה, שכן זאת היתה חוויה מטלטלת גם עבורי, אולם אני זוכרת את החוויה אחרת מאיך שהיא סיפרה.
״ואם את כבר כאן״ – אמרתי – ״אשמח להראות לך את היומן שכתבתי בזמנו, עם כל הפרטים שכתבתי עוד אז, הם די שונים מה שאת זוכרת״.
ואכן, כך עשיתי והיא, הופתעה מהפרטים ונהייתה פתאום נבוכה, פניה האדימו והיא נראתה ממש נבוכה מהעניין: ״וואוו, עכשיו אני נזכרת שאכן כך היה, מעניין למה זכרתי אחרת לגמרי את מה שקרה, יש לך הסבר, את עם המחקרים שלך על המוח?״ – היא שאלה עדיין עם פנים נבוכות ואדומות.
״מה שקורה לך הוא ״מנגנוני הגנה״ הקיימים במוח, בצורת מסננים״ – התחלתי להסביר.
״במוח שלנו יש שלושה מסננים עיקריים: הכללות, השמטות ועיוותים, שתפקידם להשאיר את מה שחשוב או במקרה זה, מה שחשוב ״לך״, לשמר ואת השאר הוא משמיט״.
והמשכתי – ״אולם גם את מה שאנחנו זוכרים, ״מסנן העיוותים״, מעוות כך שמה שנשאר, ישרת אצלינו כוונה חיובית עליונה, כדי לשמר את הרגש לו אנחנו זקוקים, כך שישרת את המטרה שלנו, כדי שלא ניפגע שוב, זה המוח ההשרדותי כאן שמתערב לו, תפקידו להגן עלינו״.
״אז את אומרת בעצם״ – היא ענתה לי לאט, תוך כדי שהיא מעכלת את מה שנאמר – ״ שאני מעוותת את מה שהיה ויוצרת ״סיפור חדש״, כזה שישרת את הרגש עליו אני רוצה לשמור כדי שלא להיפגע שוב?״
״מממ… רק את יודעת״ – ואז הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי אותה – ״את יכולה לחשוב על מטרה שמשרתת אותך בעיוות הסיפור שלך?״
פה, היא כבר התגלגלה מצחוק: ״שישאר ביננו?״ – היא ביקשה – ״כן, אני יודעת בדיוק מה המטרה ואיך חשבתי שזה מגן עלי ובעצם, ממש לא, נשארתי עם הפגיעה הזאת שנים, כשבעצם לא היתה כוונה לפגוע בי והנה אני, במו פי ובסיפורים שאני מספרת לעצמי מאז, פגעתי בעצמי!״
חיבקתי אותה חזק, לא היה לי יותר מה להוסיף…
״תקשיבי״ – היא אמרה – ״אני יודעת שיש עוד כמוני, נשים וגברים שגם פוגעים בעצמם עם סיפורים שהם שותלים בזיכרון שלהם, סיפורים מעוותים שרק פוגעים בהם…״
ואז היא הוסיפה – ״אולי את כותבת על זה, בלי להזכיר את השם שלי ופרטים מזהים, כמובן״ – הנהנתי לה לחיוב והנה, אני כותבת גם לכם, אולי זה יגע מישהו מכם ויחולל שינוי, חלאס לפגוע בעצמנו!״
אני רוצה לסיים עם הסבר על מושג שאולי שמעתם עליו ונקרא ״גסטליינג״ והוא ״מושג״ מעולם האבחון הפסיכאיטרי כחלק מהתנהגות של אדם המאובחן כ״נרקסיסט״, אולם פה, אני רוצה לדבר על ״גסטליינג״ כמנגנון ״פגיעה עצמית״ המגיע מהתת מודע.
גזלייטינג, היא צורת התנהגות הכוללת מניפולציה של הזולת כדי לגרום לו לפקפק בתפיסותיו, בחוויותיו, בתפיסת המציאות שלו או באופן בו הוא מבין מאורע.
חשוב לי להסביר שבעולם הרוחני, להבדיל מהעולם הקונבנציונאלי, שם מטפלים/מאמנים/א.נשים, משתמשים במושגים קליניים ומדביקים תוויות פסיכיאטריות, ללא הכשרה לכך, בעולם הרוחני, אנחנו משתמשים ב״שיום התנהגות״, דגש על התנהגות, של אדם כלשהו ולא בהגדרת ״תווית אבחונית״ על אדם כלשהו.
כש״בזה״, אנחנו משתמשים כדי לעזור לאותו אדם, לאבחן מה גורם לאותו אדם להתנהג בצורה כזאת או אחרת, מה המקור מהמוח ההשרדותי שחושב ש״התנהגות נרכשת כזאת או אחרת״, תעזור לו כהגנה.
הגנה, ש״כביכול״ בא להגן עלינו, לתת לנו הרגשה טובה של ״אני צודק/ת״ ולשם כך, אותו מוח יעשה הכל כדי לוודא שאכן כך קרה.
״מוח השרדותי״, פועל מתוך יצר השרדותי, שבעצם, לא מקדם אותנו ומשאיר אותנו באיזור הנוחות (או הנכות).
ואני מתכוונת ל״עיוות״ הסיפור ויצירת ״סיפור חדש״, עם שתילת זכרונות מעוותים, שהם חלק ממנגנוני ההגנה של המסננים במוח.
והם מסוכנים, מסוכנים לנו ומסוכנים למי שעומד מולנו, כשהיום, אני אתרכז בסכנה לעצמנו.
לעומת זאת, לקיחת אחריות על עצמנו, הדבקות לעובדות כפי שהיו באמת, הם דרכו של מוח מאומן, כן, גם כשיש מחיר נפשי, חברתי, זוגי ולפעמים אף כספי.
באותו ערב, קיבלתי ממנה הודעת וואטסאפ עם בקשה – ״אולי את כותבת על זה, בלי להזכר את השם שלי ופרטים מזהים, כמובן״ – שמחתי על הבקשה שלה ואני מקווה שהיא צודקת והנה, אני כותבת גם לכם, אולי זה יגע מישהו מכם ויחולל שינוי, חלאס לפגוע בעצמנו!
אז מה איתך…
מעניין אותי אם הסיפור של מירב מוכר לך, האם גם לך יש ״סיפורים״ כאלו ובמיוחד, האם זה ברור לך, שמדובר בפגיעה עצמית?
עד כאן להפעם, להתראות בפוסט הבא…
