״אין לי פנאי לנשום, אני ממש בנפילה ואני חייבת להיפגש איתך״ – כך התחילה השיחה ביננו…
״כל היום אני עמוסה, בית, ילדים, עבודה ושוב בית וילדים, אין לי פנאי לנשום, אין לי פנאי לעצמי, אז קל וחומר אין לי פנאי לצאת ולנשום קצת עם חברות״.
ביננו, זה היה קצת יוצא דופן, השימוש שלה במילה ״פנאי״, כדי להסביר את המצב אליו היא הגיעה, הייתי מצפה שהיא תשתמש במילה ״זמן״, ״אין לי זמן לנשום״, ״אין לי זמן לצאת עם חברות״ ועדיין, היא, בחרה במילה ״פנאי״, מושג שמובן ״לה״, אז זרמתי איתה…
״בואי נתחיל עם ה״פנאי״ ואח״כ נמשיך גם לנושא ה״לנשום״ וזה מעניין״ – אמרתי לה – ״בחרת במילה ״פנאי״, או ״חוסר בפנאי״, כדי לתאר את המצב אליו הגעת אלי…״ -והמשכתי – ״שמת לב שבמילה ״פנאי״, מסתתרת המילה ״פניות״?
היא שתקה, לקחה לעצמה ״זמן״ או ״פנאי״ כדי לחשוב על המשמעות החדשה שהעליתי בפניה, ממש הרגשתי איך הראש שלה עובד, העיניים התרוצצו, מעידות על תסבוכת של מחשבות שהתרוצצו בראשה.
״המילה ״פנאי״, יצאה לי בצורה אינטואיטיבית, התכוונתי כמובן למילה ״זמן״ ועדיין, אני אוהבת את זה שאת משתמשת במילה שלי, זאת שאני השתמשתי בה ואת מרחיבה את התודעה שלי, על זה״ – עכשיו היא כבר חייכה.
״אז, אם כבר המילה ״פנאי״ – המשכתי – ״שמת לב שמתחבאת כאן עוד מילה, ״פינוי״ ובאמת ״פינוי״ מגיע מתוך ״פניות לפנאי״, מה את חושבת?״ – שאלתי…
היא שתקה, הרהרה במה שאמרתי , אז התחלנו לפתח את נושא ״הפניות״, בחייה, במיוחד ״פניות כלפי עצמה״, דגש על ״פניות בשביל עצמה…״ בתוך כל הכאוס של החיים, תכל׳ס, הנורמטיביים יחסית, שהיא חיה בהם.
רק שאצל רחלי, המצב לא פשוט, רחלי מתמודדת עם מחלה אוטואימונית מזה תקופה ארוכה, חברות שלה מנסות לעודד אותה ומציעות לה לצאת לבילוי מידי פעם איתן והיא תמיד עם אותה תשובה: ״אין לי פנאי״ ולאחרונה, לאחרונה המצב הפיזי ויותר מזה הרגשי, החמיר ולכן היא הגיעה אלי לטיפול.
״תביני״ – אמרתי לה – ״״פנאי״ יוצרים, ״פנאי״ זה לא משהו שיגיע אם לא תתני לו את, את ה״פניות״ לכך, אם לא תביני מה החשיבות של ״פנאי״ או ״פניות״ לעצמך, רק לעצמך, הרחק מ״הרעש בראש״ של המעגל האינסופי הזה של בית/ילדים/עבודה, ״פנאי/פניות״ לעצמך, כדי להרגיש יותר טוב, פיזית ורגשית, לשים את עצמך בראש, כדי שתוכלי להיות שם בשביל היקרים לך, כשהם זקוקים לך״ – כך הסברתי לה ברוגע, משתדלת במילותי להעביר לה את המסר, מבלי לפגוע.
תוך כדי שאנחנו משוחחות, היא מקבלת טלפון מהבית והיא מתנצלת שהיא חייבת לענות ״אולי זה משהו דחוף״ – היא מסבירה ויוצאת החוצה לענות, כמה דקות אחרי, היא נכנסת ושוב מתנצלת – ״הבת שלי עם כאבים בגרון, הספקתי כבר לקבוע היום תור לרופא, סליחה״.
חייכתי, לא יכולתי שלא והיא, חכמה שהיא, תפסה את הראש שלה וחייכה בחזרה, חיוך שהפך לצחוק שתפס את שתינו.
״כן, את לא צריכה להגיד, כבר הבנתי לבד, ״פנאי״ בשביל הילדים שלי תמיד יש לי ואילו ״פנאי״ או ״פניות״ לעצמי ולצרכים שלי, קשה לי למצוא״ – כאן היא כבר הורידה את הראש, כשהעצב שפוך על פניה…
שתקנו קצת, רציתי שהאסימונים יפלו אצלה, שהתשובה למצב תגיע ממנה, ידעתי שהיא מבינה ויודעת מה התשובה וחיכיתי, חיכיתי איתה.
ואז, זה הגיע, ה״בום״ הזה של האסימון שירד, יחד עם חיוך שהלך וגדל: ״אז כן, אני מבינה שגדלתי עם האמונה שאמא צריכה תמיד להיות בשביל הילדים שלה וזמן או פנאי לעצמה, זה לוקסוס שלא מתקבל יפה אצל ״אמא טובה״ ופתאום ירד לי האסימון ממשפט שאמרת קודם, אמרת לי לשים את עצמי בראש, כדי שאני אוכל להיות שם בשביל היקרים לי, כשהם זקוקים לי ועם״זה״, אני יכולה להסתדר מבלי שזה יתנגד עם הערכים עליהם גדלתי, זה בסדר?״
הייתי מרוצה מתחילת המשפט שלה, מהאנרגיה הגבוהה שהיא דיברה בה ואז בסיום המשפט, היא שמה לב לבד שסיום המשפט, כבר נאמר עם אנרגיה ירודה יותר…
״אני מבינה שיש פה אמונה מגבילה מאוד גדולה שפוגעת לי בחיים, גם בפאן הרגשי אבל גם בפאן הפיזי ואני באמת ממש סובלת, הייתי שמחה שנעבוד על האמונה הזאת, שמבפנים אני ממש רוצה להשתחרר ממנה ובאמת להיות סוף סוף ב״פניות״ לצרכים גם שלי ולמצוא ״פנאי״ לממש חלומות שיש לי ולחיות טוב יותר״.
אז קבענו להמשיך להפגש והתרגשתי מאוד שכבר באותו הערב, קיבלתי ממנה ווטסאפ בו היא משתפת אותי שהיא קבעה כבר הערב לצאת עם שתי חברות טובות לבית קפה.
התרגשתי כי היא כבר מימשה את ״התובנה״ לגבי ״פנאי״, ״פנאי״ שמפנים לו זמן, ״פנאי״, שיוצרים, כן, גם אם לפעמים יוצרים אותו מתוך ״פניות״, פניות יש מאין, עבורנו.
ובסיום הווטסאפ היא שאלה: ״ו… טוב, סיקרנת אותי, מה משמעות המילה ״לנשום״ שגם בה השתמשתי?״ – כך היא שאלה…
אז מעניין אותי, מה אתם חושבים, מה משמעות ה״לנשום״ עבורכם?
ואני, אמשיך עם נושא ה״לנשום״ בפעם הבאה, יש למה לחכות!
עד כאן להפעם, להתראות בפוסט/פרק הבא…
