״אני לא מסכימה שתדבר איתי ככה, כשתחזור לעצמך, אתה מוזמן ליצור איתי קשר…״
ככה אמרתי לו, בקור רוח ולאחר מכן, ניתקתי את הטלפון.
כמה דקות אחרי, אני מקבלת ממנו הודעה קולית בווטסאפ, בה הוא אומר שפשוט ״התפלק״ לו, כי הוא עובר משבר אישי בתקופה הזאת והוא מבקש את סליחתי ומבקש שאתקשר אליו, כדי שנמשיך בשיחה.
התקשרתי, בעיקר עניין אותי לשמוע ממנו מה קרה ש״הוא״, בחר לכתוב ולהתנצל בפני, התשובה שלו היממה אותי: ״אף פעם לא קרה לי שדיברו איתי בצורה כזאת ואמרו לי את האמת עלי, ככה חד וחלק, שמת לי את האמת בפנים ואני מודה לך על כך, שמת לי מראה מול העיניים…״
אז הבנתי, שמצד אחד, זה לא קשור אלי ומצד שני, הבנתי שמשהו בשיחה ביננו, ״הפעיל״ אותו והוציא ממנו את אותה ״התנהגות נרקסיסטית״, שהוא ידוע בה, כלפי אחרים, רק שהפעם, זה היה מופנה אלי, אלא שלחוסר מזלו ולמזלי אני, ״לי״, היתה את היכולת לזהות ולהגיב בהתאם!
והאמת, שגם אצלי זה ״הפעיל״ זיכרון ישן, זיכרון שמבחינתי התחיל את השינוי בחיי.
עבדתי אז במקום עבודה עם מנהלת לא הכי נעימה בלשון המעטה, היא היתה רודה בכולם, אולם כנראה בי, היא זיהתה את החולשה הרגשית, חולשה בה הייתי באותה תקופה ואני, הייתי האובייקט עליו היא השליכה את כל התסכולים שלה ואני, זאת שאני היום, אני יכולה להבין שכנראה, אני איפשרתי לה את זה.
יש משפט שאני מאוד אוהבת:
״מה שתאפשר, ימשיך!״
אם תשימו לב למה שאמרתי לאותו אדם, השתמשתי במילים ״אני לא מסכימה״ מלשון ״הסכם״ והכוונה, הסכם עם עצמי, ״אני, לא מסכימה שתדבר איתי ככה״.
והסכם עם עצמי, יכול להיות דברים טובים, שזה סבבה, אולם בהקשר הזה, זאת היתה אותה התנהגות פוגענית של אותה מנהלת כלפי וזה המשיך והמשיך והמשיך, עד שיום אחד כבר לא יכולתי לשאת את ההתנהגות הזאת ״שלה״, לא יכולתי ״להסכים״ יותר.
היינו בשיחה אצלה במשרד והיא כהרגלה, ירדה עלי והטיחה בי האשמות שוא, בטונים מאוד לא נעימים, בלשון המעטה.
אני עוד זוכרת איך הגעתי לשיא הגבול שלי, אני ממש זוכרת איך קמתי מהכורסא ואמרתי לה: ״יש הבדל קטן בין אסרטיביות לאגרסיביות, הרגע עברת את הגבול הזה!״
ויצאתי מהחדר.
הייתי בתחילת ״המסע שלי להיות אני״, מסע, שעוד לא היה לו שם או כלים, אולם כבר אז הבנתי שאפשר אחרת, שיש דרך אחרת להתמודד עם אתגרים כאלו או אחרים שנכנסים לחיי.
לא היתה לי הדרכה, לא היו לי כלים לעזרה עצמית, אולם כנראה כבר אז, היה מדובר ביכולות שעוד לא ידעתי, שיש לי.
ויותר חשובֿ ההבנה הגדולה שלי, הבנה שהיתה לי כבר אז, היא שיש ״בי״, משהו שמאפשר את התנהגות כזאת כלפי, מצאתי את זה גם בעוד מערכות יחסים שהיו לי, מערכות יחסים קשות, שגרמו לי להמון אתגרים בחיי.
הבנתי כבר אז, מעצם התובנות שעלו בי, שלא מדובר פה הפעם בהלקאה עצמית, פה, הלקאה עצמית הנובעת מאשמה, אלא לקיחת אחריות על מה ״שבי״ שמייצר התנהגות ״כזאת״ כלפי ולמידת כלים להעצמה, ״העצמה שלי״, מול אנשים אלו ובכלל, מול אתגרים שעברתי אז בחיי.
עצם ההבנה ״הזאת״, היתה ״נקודת המפנה״, זאת, יחד עם הבנה שאני מוכנה לשלם מחיר ולפעמים אפילו מחיר יקר, כמו איבוד מקום עבודה או איבוד מערכות יחסים, שביננו, שני אלה היו מערכות יחסים רעילות שהרעילו אותי מבפנים וגרמו לי לעוד נזקים, בריאותיים ונפשיים.
אז מה אני רוצה להגיד לכם פה או יותר נכון, מה אני רוצה לבקש מכם…
תזכרו את המשפט: ״מה שתאפשרו, ימשיך!״
ותחשבו על כל מה שקשה לכם בחיים ואתם, אתם מאפשרים לו להמשיך…
תשאלו עת עצמכם:
האם זה באמת קורה מחוסר יכולת להתמודד או שאולי, אולי אתם מפחדים מההשלכות, מהמחיר שתצטרכו לשלם, למרות שבתוך תוככם, אתם יודעים שאתם מורעלים בכל פעם מחדש, גורמים לעצמכם נזקים, אבל העיקר, לא להתמודד.
תבינו, שזאת האחריות שלכם, לשנות!
כי לא נוכל לשנות את העולם, נוכל לשנות את עצמנו ומכאן, גם העולם שלנו ישתנה…
אני מאחלת המון בהצלחה!
תבינו, שאתם ראויים לחיות חיים טובים, מלאי משמעות ומספקים…
עד כאן להפעם, להתראות בפרק הבא…
