הפעם, עם סיום שנת הלימודים, הפרק הזה מוקדש למורות, ולא רק, מופנה גם להורים שאיננו ובכלל, לכל אדם שנמצא במערכת יחסים שחשוב לו להצליח בה.
אז…. אל תפספסו את הפרק הזה!
אני הולכת לשתף כאן בסיפור אמיתי ומרגש על תלמידה שקטה, מורה אחת אמיצה, ושנה אחת שהפכה הכל.
סיפור מרגש על הכוח שיש לנו לשנות חיים – רק עם מבט.
(אה, קראו עד הסוף כי יש גם סוף מרגש במיוחד…)
…
אז כן, כולנו כבר יודעים עד כמה מילים יכולות להשפיע על כולנו ובמקרה הזה על התלמידים שלנו ולא רק, זה יכול להיות גם בכל מערכת יחסים אחרת.
ואני רוצה להכיר לך היום את ״אֶפֶקְט פִּיגְמַלְיוֹן״:
אפקט פיגמליון הוא רעיון פסיכולוגי שמציע שלציפיות שלנו מהאחר, יש השפעה על הביצועים של האדם האחר ובמקרה שלנו, כאשר מורים מאמינים בתלמידים שלהם ומצפים מהם להצליח, זה יכול ממש לשפר את הביצועים שלהם.
״אֶפֶקְט פִּיגְמַלְיוֹן״ מלמד אותנו שלציפיות שלנו מהאדם האחר, יש כוח גדול שיכול להוביל להצלחה ואפילו להצלחה מפתיעה.
כאשר אנחנו מאמינות בתלמידות שלנו ומצפות מהן להצליח, הן נוטות לשדרג את הביצועים שלהן בהתאם (״אֶפֶקְט פִּיגְמַלְיוֹן״ חיובי).
וכנ״ל, גם להיפך, חוסר ציפיה ואמונה שלנו מהאחר, מורידה מהמוטיבציה ויכולה ממש להרוס תהליכים (״אֶפֶקְט פִּיגְמַלְיוֹן״ שלילי)
ואני רוצה לשתף אתכן בסיפור אישי מהקליניקה, סיפור שממחיש את הכוח של מילים טובות.
כשהמבט של המורה משנה מציאות
מ״אֶפֶקְט פִּיגְמַלְיוֹן״ שלילי לחיובי
שיר (שם בדוי), תלמידת כיתה י’, הייתה נערה שקטה, ביישנית, עם הישגים בינוניים אך יציבים. היא אהבה ללמוד, במיוחד ספרות והיסטוריה, והייתה סקרנית מטבעה – אבל, במתמטיקה, היא הרגישה תמיד חסרת ביטחון.
בתחילת השנה שובצה לכיתה מורה ותיקה ומוערכת, שלא במודע סימנה אותה כתלמידה “חלשה”. היא כמעט לא שאלה אותה שאלות, התעלמה ממנה כשהרימה יד, ובפעמים הבודדות ששיר ענתה וטעתה – תגובותיה של המורה היו חדות וחותכות:
“שוב לא הבנת?”
“זה קשה מדי בשבילך, הא?”
שיר נסוגה. הפסיקה לשאול שאלות, התחילה לפחד להיכשל, והיא האמינה שהיא פשוט לא בנויה למתמטיקה.
בסוף השנה, במסגרת משימת סיכום, כתבה שיר מכתב אישי בו תיארה את ״תחושת השקיפות״ שחוותה לאורך כל השנה. המכתב הגיע אל יועצת בית הספר, ומשם – בשיחה, אל המורה עצמה.
המורה הייתה נסערת. היא מעולם לא התכוונה לפגוע – היא פשוט הייתה עסוקה כל כך ב”לנהל כיתה”, שלא שמה לב לכמה ההבעות הקטנות, המבטים והתגובות – סגרו את ליבה של תלמידה אחת.
המורה פנתה אלי – לאימון אישי…
היא הגיעה עם שאלה אמיצה בלב:
“איך אני, יכולה להיות מורה שמעוררת אמונה ולא מבלי משים לב, מדכאת אותה?”
במהלך תהליך האימון, היא הבינה את עומק השפעתן של ציפיות – גם כשהן לא נאמרות במפורש. היא זיהתה את הדפוסים האוטומטיים שלה, ואת נקודות הבחירה שלה מחדש.
יחד עבדנו על פיתוח הקשבה רגישה, יצירת תקשורת מעצימה, והיכולת לראות כל תלמידה כעולם שלם – ולא רק כציון או התנהגות רגעית.
בשנה שלאחר מכן, שיר שוב למדה אצלה והפעם – הפעם, זה כבר היה אחרת.
המורה בחרה לפנות אל שיר כבר בתחילת השנה ואמרה לה:
“אני מאמינה בך. אני יודעת שיש בך הרבה יותר ממה שאת מראה, ואני רוצה לעזור לך לראות את זה גם בעצמך.”
היא התחילה לתת לה משימות מותאמות, שאלה אותה שאלות בכיתה, עודדה אותה על תהליך החשיבה – גם כשלא הגיעה לתוצאה הנכונה. היא דיברה אליה בגובה העיניים, עם אמון שקט ונוכח.
לאט לאט, שיר פרחה. היא התחילה להשתתף בשיעורים, היא הבינה שהיא יכולה להבין גם נושאים מורכבים, והצליחה במבחנים.
אבל מעבר לציונים – היה זה שינוי בתודעה. בעמידה. באמונה בעצמה.
בסיום השנה, אותה מורה ביקשה פגישה איתי, היא ישבה מולי עם עיניים דומעות ואמרה:
“אם לא הייתי עוברת את התהליך הזה – לא הייתי יודעת מה הפסדתי.
השנה הזאת הייתה לי לא פחות מריפוי. לא רק עבור שיר – אלא עבורי.
למדתי איך להסתכל בעיניים אחרות, איך לכוון את עצמי לראות טוב – גם כשזה עוד לא נראה לעין.
והכי מרגש?
ללוות תלמידה שחשבתי ש״פשוט אין לה את זה״ – ולראות איך האור חוזר לה לעיניים, בזכות האמונה שאני, זרעתי.
זה השיעור הכי גדול שקיבלתי ב־30 שנותיי כמורה.”
והיא הוסיפה:
“היום אני יודעת – לכל תלמיד יש פוטנציאל.
אבל הוא זקוק למבט שמאמין בו, כדי לפרוח.
ואני בוחרת להיות המבט הזה.”
לסיום, היא שיתפה אותי בפתק ששיר כתבה לה בסיום השנה:
“לא האמנתי שמתמטיקה תהיה המקפצה שלי להאמין בעצמי. תודה שלא ויתרת עליי. תודה שראית אותי מחדש.“
אז כן, לפעמים שינוי אמיתי לא דורש מהפכה – אלא מבט אחד שמתעקש להאמין.
המבט הזה, נקודת המבט הזאת, משנה תלמידות. משנה מורות. משנה חיים.
וכשזה קורה – זו לא רק שנה מוצלחת. זו שנה שנזכור אותה לכל החיים – משני הצדדים.
אז מה התובנה חינוכית שהבנו כאן?
״אֶפֶקְט פִּיגְמַלְיוֹן״ הוא לא רק מונח תיאורטי – הוא כוח חי שמתקיים בכל מפגש.
המבט שלנו, נקודת המבט שלנו, הציפייה שלנו, האמונה שלנו – יוצרים מציאות.
וגם אם פספסנו – תמיד נוכל לבחור לראות מחדש.
וכשהמורה משנה מבט – גם התלמידה משנה מבט, על עצמה וזה, כבר יכול לשנות חיים.
להתראות בפרק הבא…
